top of page

חג הסיגד

פעילות בחוג המשפחה להיכרות עם קהילת ביתא ישראל והחג 

השם הרשמי של הקהילה היהודית ששורשיה באתיופיה הוא 'קהילת ביתא-ישראל'.

בכ"ט בחשוון הקהילה חוגגת את חג הסיגד.

הידעת?

חג הסיגד הוא חג יהודי שהשתמר בקהילת ביתא-ישראל בלבד. החל מ-2008 הוא חג רשמי במדינת ישראל.


קהילת ביתא-ישראל התקיימה באתיופיה, מדינה שרוב אוכלוסייתה נוצרית. במשך השנים היו תקופות רעות בהן הקהילה סבלה מהתנכלויות על רקע דתי וגילויי גזענות, והיו גם תקופות טובות של חיים משותפים עם בני הדתות האחרות, כבוד וסובלנות. למרות המרחק מקהילות יהודיות אחרות, קהילת ביתא-ישראל שמרה על המסורת והנחילה לבניה ובנותיה את התקווה והכוונה להגיע לירושלים, לציון.

 

במשך מאות שנים התקיימה קהילת ביתא-ישראל ללא קשר עם שאר קהילות העם היהודי, ולפרקים חבריה האמינו שהם היהודים האחרונים בעולם. בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר הנסיבות אפשרו ולאחר מאמצים מרובים של מנהיגי הקהילה, החלו חברי וחברות קהילת ביתא ישראל לעלות ארצה. עלייתם הייתה כרוכה במסעות רגליים מפרכים ומבצעים צבאיים מורכבים. 

 

סיפורה של קהילת ביתא-ישראל מלמד אותנו שיעור גדול על ערכן של התמדה ונחישות, ועל כוחם של הזיכרון המשותף והכמיהה לארץ ישראל. חג הסיגד הוא הזדמנות להכיר את קהילת ביתא-ישראל, סיפור עלייתם הציוני ומנהגי החג. 

מֶלְקַם עׇמֶת בׇהְל*- חג סיגד שמח!

מה עושים פה?

בחנו את עצמכם -

מה אתם יודעים על קהילת ביתא ישראל?

האזינו לאיילה אינגדשט מספרת על המסע לארץ ישראל

קראו שיר של גדי יברקן המספר על חג הסיגד של ילדותו

התאמנו בריקוד מסורתי של הקהילה עם אלמז ונטלי

הכירו את הקשיים של הדס כרופאה כהת עור בישראל

ראש הדף
בחנו את עצמכם/ן - כמה אתם/ן מכירים/ות את קהילת ביתא-ישראל?
בחן את עצמך

מרבית היהודים שעלו לארץ מאתיופיה צלחו מסעות מפרכים במדבריות אפריקה, חלק מן הדרך אף הלכו ברגל.

הידעת?

הקשיבו לשיר של איילה אינגדשט וילדי בית העץ המתאר את קורות העלייה של משפחתה

אמא ספרי לי

מילים: איילה אינגדשט ורן כהן אהרונוב
לחן: יאיא כהן אהרונוב

צעדנו בלילות וישנו בימים
ואת רחצת אותי

בנהר הקר בין הֶהרים
ספרי לי עוד פעם

על האשה הערבייה
שמרחה עליי חלב עיזים

ששוב אהיה בריאה
איך אהבת להכין

בובות קטנות מִחימר
אולי הן עדיין באמבור

אולי משהו שם עוד נשמר

אמא ספרי לי עוד פעם אחת...

אמא ספרי לי עוד פעם אחת
על המסע מאתיופיה
את החלום שלך הִגשמת
בשבילי את הכי גיבורה
אמא ספרי לי עוד פעם אחת
על המסע מאתיופיה
את החלום שלך הִגשמת
אמא שלי את הכי גיבורה

 

אמא ספרי לי עוד פעם

איך אני הִגעתי לכאן

על המסע במדבר

איך עזבנו בלילה הכל שם נשאר
 

אמא ספרי לי עוד פעם
איך אני הִגעתי לכאן
על המסע במדבר
איך עזבנו בלילה הכל שם נשאר
סחבנו אתנו רק כמה כדים של מים
ולחם שלא מתקלקל אפילו

אחרי חודשים
יצאנו בחושך על סוסים וָחמורים
התקדמנו בשקט ימים ארוכים
ספרי איך סחבת אותי

בתוך בד על הגב
ואיך שתינו מעץ שנזל ממנוּ חלב


 

איילה אינגדשט

מקור חג הסיגד בספרי עזרא ונחמיה, שהינם חלק מהתנ"ך. עזרא ונחמיה היו הראשונים לקיים את הסיגד כאות חידוש הברית בין העם לאלוהים בימי שיבת ציון. החג השתמר בקרב קהילת ביתא ישראל בלבד, ועיקרו ציון הכמיהה לחזור לארץ ולאחדות העם. בערב החג באתיופיה, חברי הקהילה נהגו לעלות להר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, ואמונה שככל שמקום גבוה יותר כך הוא טהור יותר. על ההר נהגו לצום, להתפלל ולקרוא מספר ה'אורית' (ספר התורה בשפת הגעז, שפה עתיקה של יהודי אתיופיה).

הידעת?

קראו תיאור זיכרונותיו של גדי יברקן מחג הסיגד באתיופיה

חָלְפוּ עֲשָׂרוֹת שָׁנִים מֵאָז הִתְבּוֹנַנְתִּי

מֵעַל גַּבָּהּ שֶׁל אִמִּי מִתַּחַת צִלָּהּ שֶׁל מִטְרִיָּה,

וּמִתַּחַת כִּפַּת שָׁמַיִם גְּדוֹלָה,

נִהְיֵיתִי בֵּין אַלְפֵי יְהוּדִים מַגְשִׁימֵי

הַתְּפִלָּה "בְּשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה".

 

אָז בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שֶׁל אֶתְיוֹפְּיָה,

הַיּוֹם בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם הַקְּדוֹשָׁה,

אָז לָבְשׁוּ בְּצִבְעֵי הֶחָלָב,

הַיּוֹם בְּמִגְוַן צְבָעִים

בְּבִירַת מַלְכֵּנוּ דָּוִד, נַנְצִיחַ לָעַד אֶת חַגֵּנוּ,

הַ"סֶּגֶד". 

(מתוך: גדי יברקן, מתחיל מהתחלה)

עַל גַּבָּהּ שֶׁל אִמִּי

מִתַּחַת צִלָּהּ שֶׁל מִטְרִיָּה

וּמִתַּחַת כִּפַּת שָׁמַיִם גְּדוֹלָה,

וְאִמִּי עוֹמֶדֶת עַל הַר גָּבוֹהַּ

וַאֲנִי עַל גַּבָּהּ מַבִּיט מַטָּה

וְשׁוֹמֵעַ הֲמוֹן אֲנָשִׁים זוֹעֲקִים תְּפִלָּה

"בַּשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה".

 

וְזֶה בְּיוֹם אֶחָד מִיְּמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁהֶהָרִים

נִצְבְּעוּ בְּצִבְעֵי הֶחָלָב, שֶׁהַשְּׁבִילִים הִתְמַלְּאוּ

בְּמַאֲמִינִים, בְּחַסְדָּהּ שֶׁל הַתּוֹרָה אֵלֶּה הָיוּ

נֶאֱמָנַי צִיּוֹן, יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה.

 

שָׁם, הַרְחֵק מִכָּאן, בְּאַפְרִיקָה

בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שֶׁל אֶתְיוֹפְּיָה,

הִנְצִיחוּ אֶת הַ"סֶגֶד" נֶאֱמָנַי צִיּוֹן יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה

הִבִּיעוּ תְּפִלָּה "בַּשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה".

72134795_720269315116709_225707974583123
גדי יברקן הינו חבר כנסת ממפלגת הליכוד, המכהן כסגן השר לביטחון פנים והממונה על שילוב יוצאי אתיופיה. יברקן נולד בשנת 1981 בכפר היהודי סמיין שבצפון-מערב אתיופיה. יברקן עלה לארץ בשנת 1991 עם משפחתו במסגרת מבצע שלמה.
צפו בסרטון בו גדי מקבל את פניו של אמו בכנסת.
חשבו: מדוע לדעתכם/ן גדי מקבל את פני אימו כך?
גדי יברקן

באתיופיה נפוצים מגוון ריקודים קהילתיים. קהילת ביתא-ישראל אימצה לעצמה את הריקודים האמהרים והתיגרים, בהתאם לחבלי הארץ בהם התגוררו. המשותף לריקודים האתיופים הוא ה- 'אכסכתה' - תנועות מתואמות של הכתפיים, השכמות, החזה, הצוואר והראש.

הידעת?

רוצים/ות לרקוד ריקוד אתיופי מסורתי? 

פנו מרחב בבית, מצאו צעיף ארוך, קשרו אותו סביב המותניים, והיכנסו לסרטון

ריקוד אתיופי

חג הסיגד נחגג חמישים ימים לאחר יום הכיפורים. על פי המסורת, יום הכיפורים הוא הזדמנות לחשבון נפש אישי, וחג הסיגד הוא הזדמנות לחשבון נפש קהילתי וחברתי.

הידעת?

נקדיש את חג הסיגד לחשבון נפש חברתי בנושא יחס החברה לחברי וחברות קהילת ביתא-ישראל בישראל וכן להכרות עם אתגרי הקליטה בארץ

קראו חלקים מפוסט של הדס מצרי, רופאה בת הקהילה, ושוחחו בעקבותיו

  • Facebook

זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העיזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף. 

 

בחטיבת הביניים ניתבו אותי לבית ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה עם אפשרויות בגרות מוגבלות ורק בזכות מורה מדהים שראה את הפוטנציאל שלי הועברתי לאחד מבתי הספר הטובים בבאר שבע.

 

בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום אליו הגעתי. שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת. כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסירבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר למרות שעמדתי בשורה עם חברי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם עליו כתוב בצורה ברורה "הדס מלדה- סטודנטית לרפואה". הצטיינתי בלימודים. 

 

הגעתי לשירות צבאי כרופאה... בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להיכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להבדק ע"י רופא אחר.

הצעה לשיחה בעקבות הפוסט

  • כיצד אתם/ן מרגישים/ות לאחר קריאת הפוסט של הדס?

  • מדוע קשה לאנשים לקבל את העובדה שהדס רופאה? מה נכון לומר לאנשים אלו? 

  • האם יצא לכם/ן להיתקל במקרים דומים? 

  • מה יכול לעזור לנו למנוע התנהגויות כאלו?

חשבון נפש סיגד
bottom of page