כולנו אור איתן
פודקסט לילדים על סיפור המכבים

(לחצו על - Listen in browser)

שאלנו את עצמנו כיצד לספר את סיפור החג? השאלה חשובה כיוון שהסיפור השמח על אור וניצחון, העזה ואומץ, כולל גם מלחמה, מוות ואלימות שלא לגמרי מסתדרים לנו. אז מה עושים?
מדגישים את הערכים היפים שהמכבים לחמו למענם, ערכים שגם היום לפעמים דורשים מאבק.


שותפים ליצירה:

כתיבה, הפקה ובימוי: צוות תוכן אסיף

שחקנים: יעל יקל, אסף דגני, דן קיזלר

הקלטה ועריכה: אסף שיף, אולפני 'שיפו'

מעדיפים לקרוא את הפודקאסט? הוא פה בפנים.


תמר: יהודה!! איפה אתה?

יהודה: תמר! אני כאן!

תמר: אָיָה! אתה דורך עלי!

יהודה: אוי סליחה!

תמר: חכה רגע, אל תזוז, אני אדליק עששית. כולם פה? יופי! ממשיכים!

יהודה: את בטוחה שלא היינו פה כבר? נראֶה לי שאנחנו הולכים בְּסיבובים וְשֶׁבַּחיים לא נֵצֵא מפה! היוונים ינצחו וזהו!

תמר: די, די, יהודה, אתה לא מתייאש עכשיו. שכחת שאנחנו המכבים וְלנו הניצחון? גם אם זה לא נראֶה ככה עכשיו... אני יודעת שנמצא את הדרך.

יהודה: מכבים שמכבים! אין לי כוח. גם אם נצליח למצוא את הדרך החוצה מֵהמערה. איך ננצח? לַיוונים אלפי חיילים ופילים... מה לנו?

תמר: מה לנו? אתה רציני? הייי! תראה, יש שם אור! זאת כנראה היציאה מהמערה! יאללה חֶבְרֶה, נגמר הזמן לְדַבֵּר. אַחֲרַי!

מספר: לפני שנים רבות, בִּירוּשלים, עמד בית הַמקדש, והכֹּהנים הָעובדים בּו הִדליקו בּו את מְנורַת הזהב בְּשמן זַיִת טהור. מִסָּבִיב לִירושלים חיו בַּכְּפרים הקטנים, בְּשלווה ובנַחַת, איכּרים יהודִים, אשר עבדו את האדמה ולמדו תורה. באותם ימים היוונים שלטו בארץ. ליוונים הייתה ממלכה גדולה, וְתרבות מפוֹאֶרֶת, תרבות יְוונית, שהייתה שונה מתרבותם של היהודים. הם האמינו בְּאלים רבּים והתפללו לפסלים עשויי אבן. במשך שנים רבות לַיְּהודים היה טוב לִחְיות כחלק מהממלכה ההלניסטית. אך כל זה השתנָה כאשר עלה לכס המלכות המלך אנטיוכוס אפיפנס הרביעי. סיפּורנו מתחיל בכפר קטן שֶׁבַּהֲרֵי ירושלים, הכפר מודיעין. הנה מַגִּיעַ שָׁליח מטעם הממלכה ההלניסטית לכפר מודיעין עם בּשׂוֹרה מהמלך אנטיוכוס.

פריקלס (שליח יווני): קלימרה! בוקר טוב, יהודים יקרים, תושְבֵי כפר מודיען.

יהודה: מודיעין.

פריקלס: מודיעין, מודיען, לי זה לא משנה. קִרְאוּ לְרֹאש הַכְּפר שלכם, אני צריך לְהַעֲניק לו קלף עם הודעה מֵהוד מַעֲלָתוֹ, מלך המלכים, אנטיוכוס אפיפנס לבֵית סלווקוס!

מתתיהו: שלום לך, אני מתתיהו בן חשמונַאי, ראש הַכְּפר.

פריקלס: מעולה. יש חוּקים חדשים בממלכה. הכוֹל כתוב פה בַּקלף. אתה מתבקש להודיע בְּהֶקְדם לכל יושבי הַכְּפר ש...

מתתיהו: אה... לנו זה לא כל כך משנה מה קורה בממלכה. כל עוד אתם נותנים לנו לעבֵּד את הָאדמה שלנו, וּלְקיים את המסורת שלנו, אנחנו לא מתלוננים. לא תזיק קצת הפחתה במיסים... אבל! אנחנו לא חמדנים.

פריקלס: באמת תודה, אני אמסור לאנטיוכוס, ראש הממלכה ההלניסטית ששולטת בַּחֲצִי עולם, שראש הַכְּפר הַנידח מודיען, מתתיהו הַמכובד, מעריך את נְדיבותו הרַבָּה. נו באמת...

מתתיהו: סלח לי, יְדידי... קצת צוחֲקים איתך.

פריקלס: אני לא יְדִידך וְאין לי זמן לבדיחות. אני שָליח נכבד והממלכה גדולה. והאמת שגם אתה נראֶה לי ראש כפר עסוק בִּמְיוחד. מדוע אתה עובד בשדה עם הָעבדים שלך? בִּמְקום להתפּנות לִסְעודות וּלְבִילויים.

מתתיהו: אלה לא עבדים... אלו הַילדים שלי, וזוֹ זכות גדולה לעבוד את האדמה וּלְגדל עליהָ מכִּל פרי וְיֶרֶק הארץ!

פריקלס: מוזר מאוד... באמת שמעתי עליכם היהודים דברים מוזרים. זה נכון שאת היום השביעי אתם מקדישים לִמנוחה וּלְבטלה?

מתתיהו: נכון!

פריקלס: בְּכָל שבוע?! (כן) כולם? כולל העבדים?! וְהַבּהמות?!

יהודה: זה נכון! אנחנו וְהעבדים שלנו לא עובדים בַּשָׂדֶה ביום השבת. אבל זאת לא בטלה! אנו מקדישים את השבת ללימוד וּלְבילוי בּצוותא, כָּל הַמִּשפחה.

פריקלס: וּ-מ-י א-ת-ה אדוני הצעיר?

מתתיהו: זה הבּן שלי, יְהודה. תסלח לו, החוֹם קצת עלה לו לראש, אבל הוא אלוף הַכּפר בּבנייה בְּמַקֶּבֶת.

יהודה: שאם לא ידעת... זו מילה נרדפת בעברית לפטיש. לכן כולם קוראים לי יהודה המקבי.

פרילקס: נראה אותך יודע להגיד פטיש בִּיוָונית – שפת התרבות הגבוהה!

מתתיהו: יהודה! חזור מיד לַחֲרוש עם השור.

פריקלס: מתתיהו... עליך ללמד את בניך כבוד לַמלכות! וְאתה מכבי... נראֶה שאתה מבלה קצת יותר מדי זמן עם השור שלך.

יהודה: השור שלי יותר טוב ממך! נראה אותך עובד יום אחד בשדה. את העבודה שלך עושים עבדים שלא נחים יום וָלילה!

פריקלס: ילד חצוף, תראו מה עֲשיתֶם! זמני אזל מֵרוב דיבורים ולא הִסְפקתי לקרוא לכם את הקלף של אנטיוכוס. טוב, תקראו לבד אתה והילדים החכמולוגים שלך. אני חייב לזוז, יאסווו.

יהודה: זה כתוב בִּיוָונית. אנחנו לא יכולים לקרוא! מה נעשה?

מתתיהו: נבקש עזרה מאחֵינו בעיר הגדולה. יהודה, קרא לאחותך תמר שתצטרף אלי לִירושלים. מְסוֹר לשמעון אחיך הגדול שהוא אחראי על השדות בְּהעדרי. להתראות ילדים. הֱיוּ שלום.

מספר: מתתיהו וְתמר בִּתּו הִגּיעו לִירושלים וגילו שאנטיוכוס הֶחְליט שמֵעתה כל העמים השונים בממלכה יתפללו רק לָאלים היוונים וִיקַיְּמו רק את התרבות הַיוונית. הצבא של אנטיוכוס השתלט על ירושלים הבּירה, סילק את הכּוהנים מבית המקדש, הִצּיב בו פסלים לָאלים היוונים, ונהג ביד קשה כלפי כל מי שהעֵז להתנגד! מדוע עשה זאת? אולי כי רצה לשלוט בהם קלות? אולי כי האמין שיש רק תרבות אחת נכונה? מי יודע? אבל כך עשה. מתתיהו וְתמר העצובים עשו את דרכם חזרה הביתה לַכְּפר.

יהודה: אבא, תמר, איזה יופי שחזרתם! איך הייתה הדרך? הִצלחתם לגלות מה כתוב בַּקלף של אנטיוכוס?

מתתיהו: אנחנו בסדר גמור אבל הבּשורות קשות! ירושלים, עיר השלום שלנו, מְלֵאָה בְּחַיָּילים, הם גנבו את המנורה מבית המקדש! וּמִלאו אותו בפסלים של אלים יווניים.

תמר: וְזה לא הכול. אנטיוכוס אוסר עלינו לקיים את המנהגים שלנו – את שמירת השבת! את לימוד התורה! הכול...

יהודה: מה אִכפת לו מה אנחנו עושים בַּכּפר שלנו? ניסיתֶם לשכנע אותם לתת לנו לִחְיות בְּשקט? הִסבּרתם להם שאנחנו לא עושים את זה דווקא נגדם?

תמר: הם לא מוכנים להקשיב, אין עם מי לדבר.

יהודה: למה שיקשיבו בֶּאֱמת, הם רוצים לגרש אותנו מִפּה!

מתתיהו: הֵרָגַע יהודה, אף אחד עוד לא מגרש אותנו מִפֹּה, אבל אנטיוכוס רוצה להבטיח… שנִהְיֶה בַּעֲדוֹ.

יהודה: וְהוּא חושב שאם יכריח אותנו להתפלל לאלים שלו, אז גם נהיה בַּעֲדו? ממש לא.

תמר: הוא חושב שהוא מפחיד אותנו עם הגְּזֵרוֹת האלה... שהוא יכול להכְניע אותנו. בחיים לא נקיים את הגזֵרות שלו!

יהודה: אז מה...?

תמר: יש לי תוכנית אחרת.

מתתיהו: ילדים... הכּעס שלכם מוצדק. אבל תַּחְשבו בְּהִגָּיון. מה אנחנו יכולים לעשות?...

תמר: אם הוא יתעקש... נַעֲשֶׂה מרד.

מתתיהו: מרד? עם מה בְּדִיוק? עם מַזמרות וּמַעדרים? אנחנו עם של איכּרים וְאין לנו צבא.

תמר: נמצא את הדרך.

מתתיהו: וְתִגרמו לְמלחמה? שְכחתֶּם שעַם רודף שלום אנו!? זו לא דרכֵּנו.

יהודה: אבא, מה אתה מַצִּיעַ? שנוותר על החופש שאבותינו הִשִּׂיגו בְּעָמל רב? שנסכים לְחוסר הסובלנות

של אנטיוכוס? אתם לִימדתם אותנו שבִּגלל שפּעם היינו עבדים בְּמצרים, לעולם לא נסבּול יחס כּזה, לא כלפינו וְלא כלפי אחרים.

מתתיהו: היו פה כובשים רבים, עברנו את פּרעֹה וְנעבור גם את זה! אנחנו נתגבר.

תמר: נכון, אנחנו נתגבר. אבל לא נוותר להם. נתגבר על הפחד וְנאמין בּעצמנו! יהודה, בוא נֵצֵא לַחֲברינו וְנקרא להם להצטרף לַמרד. אם אנטיוכוס יגיע לכאן, נִהְיה מוכנים.

המספר: יהודה וְתמר עזבו את כל עיסוקיהם וְיצאו לכפָרֵי הסביבה כְּדי לרתום צעירים נוספים למרד בִּגְזֵרוֹת אנטיוכוס. בדרך פגשו יהודים שברחו מן הכפרים כדי לקיים את המנהגים היהודיים בַּסתר, פליטים עניים שאיבדו את כל מה שהיה להם בשל עוֹל המיסים הַכּבד, וַאֲפילו כמה חיילים של אנטיוכוס שנאבדו בֶּהָרים, והנה הם מַגּיעים לכפר נוסף.

תמר: אחֵינו היקרים! אני תמר, וזה אחי יהודה, מהכפר מודיעין. אתם יכולים לקרוא לנו המכבים. היוונים בִּקְרו בכפר שלנו וְאַסרו על קיום המנהגים שלנו. בטח גם לכאן יגיעו בְּקרוב.

איש שילה 1: שמעתי שהם גם גֵרשו את הכוהנים מהמקדש וְגנבו את המנורה. זה נורא...

יהודה: נכון! אסור לנו לְוותר על מי שאנחנו! באנו כדי לקרוא לכם להצטרף אלינו למרד. יחד נסלק אותם וְנביא חופש וְשקט לְעַמּנו.

איש שילה 2: לסלק אותם? מי אתם חושבים שאתם? אנחנו עם קטן וְלָהם אלפֵי חיילים ופילים. זה בּזבוז זמן, ולי יש המון עבודה בַּשָׂדה. אני הולך.

יהודה: רגע, אתם צודקים. להם יש צבא גדול אבל לנו יש דבר גדול מזה! אִכפת לנו אחד מהשנייה וַאנחנו אוהבים את העם שלנו וכך ננצח!

איש שילה 3: תראו... ירושלים זה די רחוק מכּאן... אולי הם בִּכלל לא יגיעו לַכּפר שלנו. עדיף לא לעשות כּלום... וּלקוות לטוב.

תמר: אם נישאר כל אחד בביתו, כל אחד יהיה בודד לגורלו. עלינו להתגבר על הפחד וּלְהתאחד.

יהודה: הצטרפו אֵלינו חברים, מי מכבי גיבור?

אנשי שילה: אני מכבי גיבור!

מספר: המכבים עברו בין כפרים רבּים, גייסו עוד ועוד צעירים למרד. הם התחבאו בִּמְערות וְהתכוננו לְיוֹם קרב. הֵכִינו חַרְ̅בֹות עץ, התאמנו בַּהֲגנה עצמית, לָמדו בעל פּה את מערכת הַמערות שׁבֶּהָרים, וְתמיד דאגו אחד לשנייה. שמם יצא למרחקים, ובני העם המדוכּאים החלו להאמין שיש עוד תקווה. בְּאַחַד המסעות נתקלו בַּחֲבורה שלא ציפו לה. אלה לא היו הַחיילים של אנטיוכוס אלא משפחת פליטים מִיְּהודה.

תמר: שלום לך אישה יקרה! מה את עושה פה עם ילדיך?

האם: זה אתם??? אתם המכבים עליהם שמענו אגדות!? שלום עליכם! לפני יומיים היוונים הִגִּיעו לַכְּפר שלנו כי שמעו שאנחנו לא מוכנים לעבוד בּשבת. ברחנו מִשם וְאיבדנו את הדרך...

תמר: מסכנים שלי... הנה, שתו מים.

יהודה: לאן אתם חושבים ללכת?

האם: אני לא יודעת... אולי... אנחנו יכולים להצטרף אֲלֵיכֶם?

יהודה: זה לא אפשרי, אנחנו הולכים לְאֵזור קרב. לא בטוח שם לִילָדים קטנים.

תמר: יהודה, לא נשאיר אותם כאן... עדיף שיהיו איתנו וכך נוּכַל להגן עליהם.

יהודה: הם יאֵטּו את הקצב וגם – כַּמּוּת האוכל לא תספיק. המורדים צריכים לאכול היטב... כדי שנהיה חזקים וּנְנַצֵּחַ.

תמר: כדי לנצח אנחנו צריכים לַעֲזור אחד לשנייה. לא נִנטוֹש אותם כאן. את המעט שיש לנו נַחֲלוק איתם! 'כל המַצּיל נפש אחת כאילו הִצִּיל עולם וּמלואו!' – שכחת?

שיר מעבר - 'באנו חושך לגרש, בְּידינו אור ואש'.

מספר: השמועות על המרד הִגִּיעו גם לאוזניו של המלך אנטיוכוס. הוא כעס וְרתח וְשלח מיד ארבעים אלף חיילים רכובים על פילים, וְלהם שריון וְקַסְדת ברזל, חרב וּמגן וּמה לא... המכבים, שישבו במחנה שלהם, יכלו לחוש את צַעֲדֵי הַפִּילים מרעידים את האדמה וְהחלו לפחד מאוד.

יהודה: תמר יש לי רעיון... בואי נפתח מַפָּה ו...

מספר: יהודה ותמר הֵבינו שהצבא ההלניסטי מתכנן להתקיף אותם בלילה וְהֶחליטו לעשות להם תרגיל: לנטוש את המחנה וּלְהשְאִיר בו מדורות דולקות. כשהיוונים הִגּיעו, הם הִסּיקו שהמכבים ברחו לא מזמן וְלא הִספּיקו לכבות את המדורות, וְלכן רכבו מיד לֶהָרים הקרובים כדי לְהַשּׂיג אותם. בֶּהָרים חיכו להם המכבים, מוכנים לַקרב. המכבים הִכִּירו את הֶהָרים היטב וְהיו מהירים וְקלים. לעומתם, החיילים של אנטיוכוס היו כבדים וּמְלאי ציוד, וכך הִצְליחו המכבים להביס את הצבא ההלניסטי. משם הִמשיכו המכבים המנצחים לְמחנה היוונים כדי להבריח אותם סופית מא"י. כשהִגּיעו למחנה נדהמו וְנרתעו מכּמות הנשק שהיה בִּידֵיהם וְנעצרו.

יהודה: מכבים. הִגִּיע רגע האמת שֶׁאליו התכּוננו.

מורדים: מעטים אנחנו! וַאנחנו עֲיֵיפים כי לא אכלנו היום! איך נוּכל להילחם בֶּהָמון הגדול הזה?

תמר: אל תסתנוורו מכּמות הנשק שיש להם. לא הנשק מֵביא ניצחון! אנחנו נלחמים בשביל החופש והעם שלנו. וּכְמו אבותינו, שבּעזרת אלוהינו יצאו מִבֵּית עבדים, והמצרים רדפו אחריהם עם סוסים וּמרכּבות, כּך אנחנו נילחם ביוונים, וֶאלוהינו רודף הצדק וְהשלום, יהיה איתנו!

המספר: וכך היה. המכבים הִפתיעו את היוונים במחנה שלהם וְניצחו בַּקרב. כְּשבּני העם שמעו על הנצחון, הם שמחו וְעודדו את לב המכבים, שהִמשיכו מחוּזקים אל מטרתם הסופית – שִחְרור בית המקדש. וְהיוונים מצידם... הם הִתחילו לחֲשוב שאולי זו הייתה טעות לגזור על היהודים גזֵרוֹת כאלו קשות. עם שחר, לאחר מסע ארוך, הִגּיעו המכבים לבית המקדש.

יהודה: אני לא מאמין שהִגַּענו לַיום הזה! ירושלים עיר השלום שלנו משוּחררת.

תמר: אני תמיד האמנתי, בִּזכות האומץ וְהחברות שלנו! זה כל כך מרגש...

יהודה: תראו איזה בלאגן וְלכלוך... כמה עבודה... יאללה לְהַתחיל לְנַקות וּלְסדר.

פריקלס: קלימרה! שלום לכם מכבים...

תמר: מה מעשֶׂיךָ כאן נציב! הִסתלק מכּאן מיד! ירושלים כּוּלה בִּשליטתנו!

פריקלס: אתם אולי לא מזהים אותי אבל אני זוכר אתכם מִבּיקורִי הָראשון בארץ ישראל.

יהודה: זה אתה שמסרת לנו את קלף הגזֵרות בַּכּפר!...

פריקלס: וְאתם נשארתם אותם נערים חוצפּנים... בכל אופן… עכשיו מִשהֲפכתֶם לְמנהגי היהודים, אנטיוכוס החמישי מַצִּיע לכם להיות מלכים של יהודה, תחת האימפריה ההלניסטית הגדולה!

יהודה: אנחנו?! מה לנו וּלְכתר המלכות??

פריקלס: יהודה ניצחתם! כל העם אוהב אתכם! למה שלא תזכו גם בִּתְהילה וּבְעושר?

יהודה: עושר וּתהילה לא מעניינים אותנו, כשנסיים לנקות נחזור לַכּפר שלנו.

פריקלס: חי זאוס! החיים זה לא רק שָׂדה וּמַחְרֵשה! אם חֵירות וְצדק באמת מעניינים אֶתכם, אני מזכיר לכם שאנחנו היוונים הִמְצאנו את הרעיונות האלו כבר לפני 300 שנה!

תמר: וּמֵאז שְכחתֶם אותם... היום אתם עושים בְּעיקר מלחמות. לא נהיה מלכים! באנו מהעם ואל העם נשוב.

פריקלס: טיפשות כזאת לא רָאִיתי... אתם עוד תתחרטו על זה. יאסו!

תמר: יאללה מכבים, צאו מהשוֹק, העבודה לא נגמרה – לְפַנּות את הפסלים, לתקן את המזבח.

המספר: כאשר הַכּול היה מוכן המכבים הִזמינו את העם לַחֲנוֹך את בית המקדש. כל העם לבש בִּגְדי חג וְהִגִּיעַ לחֲגוג. יהודה המכבי התכונן להדליק את המנורה, אך לא מצא שמן זית מֵהסוג המיוחד שבּו היה נהוג להדליק את מנורת המקדש. המכבים חיפשו וְחיפשו עד שנמצא כד קטן ובו שמן המספיק להדלקה של יום אחד. שָׂמחו כולם, הִדְליקו את המנורה, חגגו ושרו יחד. עד היום אנו חוגגים את החג לאורך שמונת הימים שהֶחזיק מַעֲמד כד השמן הקטן בְּבית המקדש.

תמר: עד היום אנחנו זוכרים את כוחותיהם של אורות קטנים לְנַצֵּחַ את החושך הגדול.

יהודה: עד היום אנחנו מאמינים שמול פגיעה וזלזול, בָּנו או בַּאֲחרים, צריך לקוּם, לפעול, וּלְהאיר אור גדול של חבֵרוּת וְסוֹבלנות.

שרים ביחד: באנו חושך לגרש, בְּיָדנו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן וְכולנו אור איתן. סורה חושך הלאה שחור, סורה מִפְּני האור.





ניתן לקבל את התכנים יישר לנייד! ההודעות נשלחות לקראת חגים וע"י מנהלי הקבוצה בלבד

מעדיפים לקבל את המידע במייל?

לתכנים משתנים מדי חודש - עקבו אחרינו בפייסבוק

 מבית מכון שיטים

מכון שיטים